פסק-דין בתיק ת"א 1692-05

לפניי תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: " חוק הפיצויים").

אין מחלוקת לעניין החבות, ולכן עניינו של פסק דין זה, הוא בנזקים שנגרמו לתובע בעקבות התאונה.

על פי כתב התביעה, התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 27/5/05, תוך כדי עבודתו, עת נהג על קטנוע ונתקל בבול עץ ונחבל. לטענת התובע, הוא נפל מהקטנוע ונגרר על הקרקע כשרגלו תפוסה בקטנוע, נחבל בראשו, איבד הכרתו ונפגע בכל חלקי גופו.

חוות הדעת הרפואיות ואחוזי נכות

לבקשת התובע, מונו מומחים מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדיה, ד"ר דוד גודווין, ובתחום הפסיכיאטריה, ד"ר יהודה ברוך (להלן:" המומחה"). על פי חוות הדעת מטעם המומחה בתחום האורטופדיה, לא מצא ד"ר גודווין כי לתובע נגרמה נכות צמיתה בגין התאונה. המומחה רשם בחוות דעתו כי לתובע נגרם שבר בקצה המרוחק של עצם הסירה וכי ידו הושמה בגבס. בצילום שבוצע לפי בקשתו של המומחה, הוברר כי ששורש כף היד תקין וכי אין זכר לשבר. נרשם כי השבר נרפא לחלוטין וכי אין הגבלות בתנועות של שורש כף היד.

בחוות דעת המומחה בתחום הפסיכיאטריה,  נרשם כי התובע  לוקה כיום ב-20% נכות נפשית צמיתה, אך נכות זו נובעת ממצבו הנפשי הבסיסי ואינה קשורה לתאונת הדרכים נשוא התובענה.

המומחה קבע כי בשנה הראשונה שלאחר התאונה, הייתה לתובע נכות זמנית בשיעור של 40%, מחציתה בגין התאונה. עוד קבע המומחה כי לתובע אין מגבלות תפקודיות.

בחוות דעתו מיום 3/7/07 מפרט המומחה בתחום הפסיכיאטריה את עברו הרפואי של התובע ואת מצבו היום. על מנת שלא לפגוע בפרטיותו של התובע, לא אפרט את הדברים. המומחה הגיע לכלל מסקנה כי יתכן ויהיה שינוי במצבו הנפשי, בין אם לקולא ובין אם לחומרא, אך שינוי זה יהיה בהקשר של מצבו הנפשי הבסיסי ולא בשל התאונה.

כאמור, ד"ר ברוך מצא לנכון לייחס לתובע נכות זמנית של 20% למשך השנה הראשונה שלאחר התאונה וקבע כי התובע יהיה זקוק לשילוב של טיפולים נפשיים, טיפול פסיכולוגי בגין מחלתו הבסיסית שאינה בגין התובענה נשוא הדיון, וטיפול פסיכולוגי שלפחות חלקו קשור לתאונה נשוא התובענה, כאשר להערכתו יש לאשר לו 30 טיפולים, עלות כל טיפול לפי ערכים המקובלים בארץ, הוא 350 ש"ח לטיפול.

המומחים לא נחקרו על חוות דעתם.

תמצית טענות הצדדים

בסיכומיו טוען התובע, כי בעקבות התאונה הוא סבל מכאבים עזים והגבלות ביד, בכתף ובצלעות, כמו גם  מכאבי ראש סחרחורות, בלבול, בעיות שינה, התעלפויות ופגיעה בזכרון לתקופה ממושכת. בנוסף טוען התובע, כי בעקבות התאונה החמיר מאוד מצבו הנפשי.

לטענת התובע, פגיעתו הפיזית והנפשית בעקבות התאונה היא שגרמה לפגיעה הקשה והממושכת בתפקודו, הן בלימודיו והן בעבודתו, ולפיכך יש להעריך את נכותו התפקודית במשך שנה שלאחר התאונה כגבוהה משמעותית מנכותו הרפואית, והיא מגיעה כדי 100%.  נטעו כי עובר לתאונה למד התובע לימודים אקדמיים, ואף עבד בעת ובעונה אחת, ללמדך כי לא סבל מפגיעה תפקודית כלשהי. 

הנתבעת בסיכומיה חולקת על טענותיו של התובע, ומביעה פליאתה כיצד דורש התובע  פיצוים כל כך גבוהים בתיק בו לא נקבעה נכות צמיתה.

לטענתה, משתי חוות הדעת אשר הוגשו לבית המשפט בעניינו של התובע עולה כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה, כמו גם לא הגבלה תיפקודית כלשהי.

בכל הנוגע להפסדי שכר לעבר טוענת הנתבעת, כי המדובר בהרחבת חזית אסורה מקום בו בכתב התביעה המתוקן טען התובע להפסדי שכר בסך של 25,000 ש"ח וכעת הוא מבקש שיפסקו לו 100,000 ש"ח בתיק ללא נכות. לטענתה, התובע גם לא צירף תלושי שכר כלשהם, וגם לא טופסי 106 .

הנתבעת צירפה גם את טופס התביעה של התובע למל"ל שם הוא הצהיר כי השתכר סכומים נמוכים ביותר.

הנתבעת גם דוחה את טענת התובע כי קיבל כספים "בשחור"  בגין טיפים שעליהם לא דיווח.

לטענתה, יש לדחות את טענות התובע בדבר אי כושר למשך שנה, טענה אשר לא נתמכה בחוות הדעת מטעם המומחים, וככל שהוגשה תעודת אי כושר למשך שנה, למפרע, הנתבעת התנגדה להגשת מסמך זה, מה גם שהתובע נמנע מהבאת עורך המסמך כך שניתן היה לחוקרו.